<h1>ראבי"ה סימן תתק"צ</h1>
<h2>דף סז.</h2>
מעשה בא לפני ונשאלתי. על אמת המים אם יכול להמשיכה דרך חריץ בקרקע למרחוק אל תוך גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאין ולשקע הגיגית בתוך הקרקע ולטבול בתוך הגיגית. והייתי דן לאיסור משום מים שאובין. ואפי' אם היו המים נכנסין מצד אחד אל תוכה ויוצאין מצד אחר אינו יכול לטבול בתוכה. ואע"ג דכלי מחזיק מ' סאין בלח שהן כורים ביבש אינו מטלטל מלא וריקם ואינו מקבל טומאה כדתנן (בפי"ד) [רפט"ו] דכלים ומייתי' לה בפ' במה מדליקין (ל"ה ע"א) כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרי אע"פ שיש להם שוליים והן מחזיקות מ' סאין בלח שהן כוריים ביבש טהורים, והייתי אומר הואיל דאין עליהן תורת כלי לקבל טומאה לא מקרי כלי לעשות המים הנכנסין לתוכן שאובין, אפילו הכי שאובין נינהו. דתניא בתורת כהנים [שמיני רפ"ט] מקוה מים יכול אפילו מילא בכתף ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים [וכו'] אי מה מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם וכו' ת"ל ובור ובור יש בו תפיסת ידי אדם אי בור יכול אף בור ספינה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע. ופי' אילו נאמר בור ולא נאמר מעיין הייתי אומר אפילו בור ספינה שיש לו שולים והמשיך לתוכו מי גשמים מ' סאה, או כגון שלא המשיך אלא שירדו מי גשמים לתוכו יהא כשר לטבול, דבפחות ממ' סאה לא טביל, ת"ל מעיין מה מעיין שעיקר המים נוגע בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע, לאפוקי בתוך הכלי דלאו עיקרו בקרקע שהרי יש לו שוליים. הרי אע"פ שבור ספינה מחזיק יותר ממ' סאה ולא מקבל טומאה, דבבציר מהכי ליכא שיעורא, אפ"ה אינו טובל בתוכו משום מים שאובין. ובממלא על כתיפו ליכא לפרושי דהא כבר מיעטו ברישא דברייתא. ובמסכת מקוואות (פ"ג מ"ג) תנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונה שלשת לוגין. אל[מ]א אע"פ שמחובר לאמת [המים] אינן נכשרין המים שאובין עד שיצאו והוא הדין אע"פ שמי הגיגית שהן שאובין מחוברין אל האמה פסולין. ובפ"ק דיבמות (ט"ו ע"א) גרסינן מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד וכו'. ופר"ש אבן חלולה וקבועה מעיקר' וצינור מים מקלח לתוכה ולא היתה מחזקת מ' סאה אבל מי צינור דהוי חיבור משלימין למ' סאה וטהרות נעשו על גבה מטבילין לתוכה. ומדפירש רבי' קבוע[ה] מעיקר', מכלל דחקקה ולבסוף קבעה לא ואע"ג דמחוברין מי הצינור לתוכה הואיל והיה עליה תורת כלי בתלוש. ותניא (תוספתא פ"ד ה"ה) מעיין היורד לכלים ומן הכלים לבריכה ראשונה הרי אילו פסולין מפני שהן נשאבין כיצד הוא עושה נוקבו מעיין זקנו כל שהוא נמצא מים מועטין מטהרין את המרובין. ואע"פ שאין ברור לי פתרון הברייתא, מיהו שמעינן מינה דנשאבין חשיב להו אע"פ שהן מחוברין למעיין. ובמסכת' מקוואות פ"ה (מ"ב) תנן מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל וכו' ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל. ובערך ספסל פי' אינו טובל על גבי ספסל שהוא בתוך המעיין שהוא כאילו טובל בתוך הכלי. וזהו סייוע לדבריי. וקשיא לי ים שעשה שלמה האיך היו טובלין בו והרי הויא כלי. וגרסינן בשלהי פסחים (ק"ט ע"ב) ששלחן של מקדש היו מטבילין בו. ואומר אני דתחתונו מנוקב בשוליו ובאין לתוכו המים מעין עיטם כדאמרינן בפ' אמר להם הממונה (ל"א ע"א) אמר אביי ש"מ עין עיטם היה גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות ובאים המים אל שער המים שהיה טובל שם כהן גדול. והכי נמי בים שעשה שלמה הואיל והוא מנוקב בטל מתורת כלי. ומצאתי בשם רבינו יב"ם דרגלים של השוורים שהים מוטל עליהם היו חלולים בקרקע והיו המים באים דרך שם לתוכו. ובפרק א"ר עקיבא בירושלמי (שבת פ"ט סה"א) גרסינן השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין ואין מזין הימינה ואינה צריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה מפני שחקקה ולבסוף חברה הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא. וזה סיוע לפר"ש להך דשוקת יהוא. וכבר שאל ה"ר אברהם בר שמואל מחמי רבינו אב"ן העזר על אמת המים המקלחת דרך צינור אם יכולים לטבול בה. וסוף דבריו נ"ל דבזחילת' דרך צינור לא נעשו שאובין כיון דמחוברין מים שבצינור למעלה ולמטה לאמת המים, דלא נקרו שאובין עד שיפסקו המים שבכלי מן המעיין, דהא מים שאובין כשמשיקין בכלי אותן אל מי המקוה או למים חיים הוכשרו במי מקוה כיון שמחוברים. והא דתניא (ב"ב ס"ה ב' וש"נ) צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה היינו במים שאובין שהמשיכו למקוה דרך צינור מיירי, שהשאיבה מטהרת ברובה ובהמשכה, ואם המשיכה דרך צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל ותורת כלי היה עליו בתלוש. ואם תימצא לומר דאפילו בזוחלין קתני ברייתא דפוסל את המקוה, דווקא דנפלי מן הצינור למקוה אבל אם הצינור רחוק מן המקוה שהמים נמשכין אחרי צאתם מן הצינור על הארץ והדר נפלי למקוה לא פסלוהו. כדאמרי' בתמורה פ"ק (י"ב ע"ב) א"ר יוחנן שאובה שהמשיכה כולה טהור. ואתה אל תעשה מעשה להורות על פי אע"פ שאני מדמה כי ראיתי בהלכות גדולות (הל' נדה דפ"ה ע"ג) דמפרש להא דר' יוחנן בג' לוגין שהמשיכן למקוה. אע"ג דלא מוכחא לי(ה) הכי. וקשיא לי יואל הלוי, הא דאמרינן בחגיגה (כ"ב ע"א) דמטבילין כלי בתוך כלי היכא שפיו של חיצון כשפופרת הנוד, ותנן נמי בפ"ו דמקוואות (מ"ה) השידה והתבה שבים אין מטבילין בהן אלא א"כ נקובין כשפופרת הנוד. ויש לומר התם משום שהכלי שקוע ממש במקוה הילכך הרי הוא כמקוה עצמו לטבול בו בעוד שה[מ]ים קוו וקיימו וכן הך דמסכת חגיגה דמקוו מיא מיירי ומועיל יותר מהיכא דלא קוו וקיימי. והיינו טעמא נמי דספסל שבתוך המעין שאינו טובל על גבי ספסל אע"פ שמחובר למעיין דלא קוו וקיימי. והיינו טעמא נמי דאמרינן בבור שהוא מלא מים שאובין ואמה נכנסת לו וכו' דאייתי' לעיל דהאמה אינה מטהרת השאובין. הואיל והשאובין לבד, אינו מועיל חיבור האמה שנכנסת לו, חדא שהשאובין אינן בתוך המקוה ועוד שמי האמה לא קוו וקיימי. ויש מקצת מחביריי שאומרים להיתר הואיל שאמת המים מחוברת למים שבגיגית מותר לטבול בו כעניין שכתוב בשם רבינו חמי אב"ן לעיל. וראייתן מדתנן (בפ"ג) [בפ"ו מ"ג] דמקוואות ג' מקוואות בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאובין מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקוואות טהורין והטובלין טהורין וכו'. אלמא שאנו מכשירין השאובין בחיבור הכשירים. הכי נמי על ידי חיבור האמת המים נכשיר מי הגיגית. ואני אומר לא דמי, התם השאובין בקרקע ולא בכלי. ועוד הואיל שיש מ' סאה שהוא שיעור מקוה בשני הכשרין בטל השלישי ברוב. ועוד הואיל דקוו וקיימו יש להכשיר כמו שפירשתי לעיל. אבל אמת המים דלא קוו וקיימי הא תנן משנה רווחת (פ"ג מ"ג) בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו וכו' כדלעיל. אלמא שאמת המים לא חשיב [חיבור]. וחביריי מביאים ראייה מפי' רש"י בפ' כל הבשר (ק"ז ע"א) האי אריתא דדלאי, צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך המים לשדה, אין נוטלין ממנו ואין מטבילין, טבילה בצינור ליתא. ואי בזיע דוולא ככונס משקה, שהנקב המכניס משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו נראה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור, מילף לייפי, הצינור עם היאור על ידי הדלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודייה בחיבור זה ולא בעינן כשפופרת כדין עירוב מים בעלמא. ואני תמיה מנליה לרבינו דבצינור מיירי התלמוד, לא מיירי אלא באריתא דדלאי ודוולא ולא בצינור. הילכך נראין דברי פר"ח דמפרש אריתא דדלאי, פי' יאורי המים שדולין להשקות הגנות, אין מטבילין בהן את הידים, דהוו להו שאובין וכו' עד ואי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים אבל מטבילין בהן את הידים. ואע"ג דתנן (ספ"ח דטהרות) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לטומאה ולטהרה, מטבילין בהן את הידים דמילף לייפי מים ואין נוטלין ממנו לידים דכיון דאי בזע לאו כלי הוא. זהו לשונו. אלמא משמע מפתרונו שהדוולא היא נתונה בתוך המקוה ונכנסין המים לתוך הדוולא דרך הנקב הילכך יכול לטבול בתוך הכלי הואיל שמחוברין למקוה וזהו סיוע לדבריי והיינו דומיא דמטבילין כלי בתוך כלי דאמרן לעיל. אבל פירש"י אין נראה. ומצאתי בתלמידי רבינו (ובספר) [יב"ם] שכת' משמיה הא דאמרינן צינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל את המקוה זהו בצינור שסתום משלשת רוחותיו ופתוח מצד אחד הואיל דאית ליה בית קיבול אית ביה משום מים שאובין. ומצאתי גאון אחד שכתב שצריך שיהיה סתום מארבע צדדין, אך שיהא פתוח נקב קטון מכאן ומכאן להוציא המים. שאם הצינור פתוח משני צדדין אינו פוסל דתנן פ"ד מקוואות (מ"ג) סילון שהוא צר מכאן וצר מכאן ורוחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, אלמא אע"פ שרחב באמצעיתו ויש לו בית קיבול הואיל ופתוח משני צדדין אינו פוסל ותו לא מידי. אבא מרי רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי.
